החלטה בתיק רע"א 7602/11

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' יעקובי), בה נדחתה בקשת הנתבעת - היא המבקשת בהליך זה - להורות על מחיקת ראשי נזק מכתב התביעה.

2.        המשיבה היא חברה פרטית שעיסוקיה בתחום מוצרי האלומיניום. היא הייתה מבוטחת בזמנים הרלוונטיים אצל המבקשת. בשנת 2006 הגישה המשיבה תביעה לתגמולי ביטוח כנגד המבקשת בגין אירוע קריסת גג במפעלה. בכתב התביעה פירטה המשיבה את ראשי הנזק השונים והעריכה כי סכומם הכולל עולה כדי ארבעים ואחד מליון ש"ח, אולם משיקולי אגרת בית משפט הועמדה לבסוף התביעה על סך של 23,111,000 ש"ח. המבקשת מצידה לא חלקה על אחריותה, אולם טענה בכתב ההגנה כי בפועל כבר נשאה במלוא נזקיה של המשיבה, וכי אין המשיבה זכאית לפיצויים נוספים.

3.        נוכח המחלוקת בין הצדדים מינה בית המשפט המחוזי שני מומחים מטעמו כדי שיחוו דעתם בנוגע לנזקים הנטענים. אולם טרם שהוכנו חוות הדעת, בסוף חודש אוגוסט 2011 הגישה המבקשת בקשה למחיקת ראשי נזק מכתב התביעה, וזאת בנימוק כי סכומם הכולל של ראשי הנזק הנטענים גבוה מסכום התביעה שלפיו שולמה אגרת בית המשפט, בניגוד לאמור בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).

           בהחלטה קצרה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי "לפחות בשלב זה" אין מקום להורות על מחיקת ראשי נזק מכתב התביעה. מכאן בקשת רשות הערעור.

4.        המבקשת סבורה כי החלטת בית המשפט המחוזי מעקרת מתוכן את הוראות תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) ואף עומדת בסתירה להחלטות שניתנו בערכאות שיפוטיות שונות בארץ בסוגיה זו. מהחלטות אלה עולה כי על בעל הדין המבקש להגביל את סכום התביעה מטעמי אגרה, לפרט מהם ראשי הנזק שעליהם הוא מוותר, או לחילופין לתקן את סכומי הנזק הנתבעים כך שסכומם המצטבר לא יעלה על סכום התביעה. לטענת המבקשת, ביסוד מדיניות מוצעת זו נעוצים טעמים כבדי-משקל שעניינם בצמצום הוצאות מערכת המשפט על ניהול הליכי סרק ותביעות מנופחות, ובזכות הנתבעים לדעת, טרם פתיחת המשפט, מפני אילו ראשי נזק עליהם להתגונן. עוד סבורה המבקשת כי בענייננו ראוי שתינתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, עוד טרם ניתן פסק הדין הסופי, וזאת כיוון שמחיקת ראשי הנזק עשויה לצמצם את גדר המחלוקת ולהקל באופן משמעותי על הכנת חוות דעת המומחים, וכפועל יוצא - על בירור התובענה כולה.

           מנגד סבורה המשיבה כי אין התובע מנוע מלטעון כי היקף נזקיו עולה על סכום התביעה עצמה, שכן ממילא אין הנתבע חשוף אלא לסכום הסעד המבוקש. אף המשיבה מציגה פסקי דין שניתנו בערכאות שונות, התומכים בגרסתה זו. המשיבה מבקשת להקיש לענייננו ממקרה בו מוגשת תביעה לסעדים חלופיים, שבמסגרתה אין התובע נדרש לשאת באגרה בגין כל סעד וסעד. עוד נטען כי במקרה זה נובעים ראשי הנזק כולם מאירוע נזיקי אחד, שאליו ידרש בית המשפט - בין אם יימחקו ראשי נזק מסויימים מכתב התביעה, בין אם לאו. משכך, אין בעובדה שסכום התביעה לצורכי אגרה צומצם, בלא שנמחקו ראשי נזק, כדי לפגוע בדרך כלשהי בהגנת המבקשת, או כדי להטיל עליה נטל נוסף ללא הצדקה.

           גם טעמים פרוצדוראלים - כך ממשיכה המשיבה וטוענת - מצדיקים את דחית בקשת רשות הערעור. הבקשה להורות על מחיקת ראשי נזק, כך נטען, הוגשה כחמש שנים וחצי לאחר שהוגש כתב ההגנה, ומכאן שאין היא עומדת במגבלות הזמן להגשת בקשות מסוג זה, כפי שהן קבועות בתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי. לחילופין סבורה המשיבה כי בענייננו אין כל הצדקה ליתן רשות ערעור על החלטת הביניים בשלב המתקדם שבו מצויה התובענה בבית המשפט המחוזי.

5.        דין בקשת רשות הערעור להידחות. אכן, מעיון בכתבי הטענות ובנספחים שהגישו הצדדים עולה כי הבקשה למחיקת ראשי נזק הוגשה קרוב לחמש שנים וחצי לאחר הגשת כתב ההגנה. די בנסיבות אלה, ומשלא הוצע כל הסבר ממשי לאיחור הרב בהגשת הבקשה, כדי לשלול כל התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי (וראו לעניין זה: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי, 354-353 (מהדורה שביעית, 1995)). עוד יאמר, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי נראה שממילא חלה על נסיבות המקרה תקנה 91(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ועל פיה חלף פרק הזמן המוקצב לנתבעת לצורך הגשת בקשה להורות על מחיקת ראשי נזק מכתב התביעה.

           די לכאורה בדברים אלה כדי לדחות את הבקשה, ואולם נוכח המחלוקת שנתגלעה בערכאות המבררות באשר לסוגיה שעוררה המבקשת, מצאתי צורך להעמיד את הדין על מכונו.

הגבלת הסעד המבוקש על ידי התובע - נפקותה

6.        כיצד תפורש בחירת התובע להגביל מראש את הסעד המבוקש לכדי סכום הנמוך מן ההיקף הנטען של נזקיו: האם יש לראותה כוויתור בדיעבד - קרי לאחר שתוכרענה שאלות היקף הנזק והיקף אחריות הנתבע - על כל סכום שיפסק מעבר לסעד המבוקש? או שמא מצמצמת היא מלכתחילה את גדר המחלוקת עד שאין התובע רשאי לטעון כי היקף נזקיו עולה על סכום התביעה, וכפועל יוצא נאלץ הוא לוותר על הוכחת מקצת מראשי נזק או לצמצם את היקפם?

           שאלה זו נדונה עוד בע"א 371/57 ארצי נ' שוורץ, פס"ד יג, 628 (1959) (להלן: עניין ארצי)). באותו מקרה הסתכמו ראשי הנזק בכתב התביעה לכדי סך של 29,192 לירות, אולם לבסוף הועמדה התביעה, מטעמי אגרה, על סך של 12,000 לירות בלבד. בית המשפט שדן בתובענה מצא כי היקף הנזק שנגרם לתובע עולה על סכום התביעה, ולאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 33% פסק לטובתו 8895 לירות. בערעור נטען כי היה על בית המשפט לנכות את שיעור האשם התורם מסכום התביעה עצמה, כך שגובה הפיצוי המקסימאלי לא יעלה על כשני שלישים מסכום התביעה, קרי - 8000 לירות. בדחותו את טענת המערער קבע הנשיא (אז השופט)זוסמן:

"הפחתת סכום התביעה עד לסך - 12,000 לירות אינה מתפרשת כהודאה, כי לא נגרם עקב התאונה נזק העולה על סכום זה...עקב הפחתת הסכום רק הגביל המשיב את העתירה, ומעבר לסכום זה היה לשופט אסור לפסוק" (שם, בעמוד 630).

על דברים דומים חזר השופט קיסטר בע"א 526/64 זחליל נ' פנחס, פס"ד י"ט (4) 455 (1965) (להלן: עניין זחליל):

"יש ואדם טוען כטענה עובדתית כי הנזק שנגרם לו עולה לסכום פלוני, אבל אינו מבקש את הסכום הזה במלואו, אלא סכום קטן הימנו. במקרה כזה, כאשר הוערכו הנזקים על-ידי התובע, אם נקבע על-ידי בית-המשפט כי גובה הנזק הוא כפי שנטען בתביעה, רשאי יהיה לנכות מסכום זה של ההערכה, ולא מסכום הסעד שנדרש בתביעה - את הסכום ששולם על-ידי ביטוח לאומי" (שם, בעמוד 465) (ההדגשה במקור).

           הנה כי כן, הכלל שהשתרש בשיטת משפטנו הוא כי "חשבון הנזק - לחוד, וקביעת האחריות לדמי הנזק - לחוד, ואין לערבב בין השניים" (הנשיא זוסמן בעניין ארצי, שם). לאמור: אין בעובדה כי התובע הגביל מלכתחילה את הסעד המבוקש, כדי להפקיע את זכותו להמשיך ולטעון - קל וחומר להוכיח - כי היקף הנזק שנגרם לו עולה על סכום זה. הסעד המבוקש אינו אלא תקרה לסך הפיצויים שיתקבלו בסיומו של ההליך, אולם אין בו כדי להגביל את היקף הנזק ואף לא את היקף אחריות הנתבע.

האם יש בתקנות האגרות כדי להביא למסקנה שונה?

7.        לטענת המבקשת, הכלל שלפיו אין בסעד הכספי המבוקש כדי להצר את טענות התובע ביחס להיקף נזקיו, אינו עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות ביסוד תקנות האגרות.